Friday, December 29, 2017

Yannai on Parashat Veyechi

Yannai was one of the great liturgical poets who flourished in the Land of Israel in either the 6th or 7th centuries. For many years little of his poetry was thought to have survived. This changed with the gradual discovery of numerous fragments from the Cairo Genizah.
In 1937, the scholar Menachem Zulai (formerly Billig), published a collection of his poetry recovered from the Genizah
http://hebrewbooks.org/39280
In 2010, Dr. Laura Lieber published a selection of Yannai's "Qedushtaot" (a Qedushta was the section of liturgical poetry recited in Eretz Israel congregations during the Sabbath morning services. It was arranged according to the weekly Torah portion) on the book of Genesis.
Many of Yannai's verses are based on Genesis Rabbah- the earliest of the Midrashic corpus. Reading this poetry often gives us Yannai's unique take on a given topic.
This week marks the last portion of the book of Genesis.
The portion of Vayechi tells of the the last days of the patriarch Jacob; the blessings of Jacob to his sons and the eventual mourning and celebration of his life and legacy.
Yannai begins with the tradition cited in Genesis Rabba 48:1 that sickness began with Jacob. This was instituted in order to encourage repentance and to give a person the chance to settle all his matters before he departs from the world
SICKNESS BEGINS WITH JACOB
לנביאי צדק ומהם החילות
ימי תמימים אתה יודע
ויום מיתה להם לא מודיע
למען אם יחלו ואם יזקינו
מלאכתם יתקינו ויורשימו יתקינו
כאב ויחידו אשר בטו
כי לימות זקנה נטו
ודאגו פן יום מיתה יהיה
וציוו על בתיהם מה יהיה
ותם בעת חלה קרא לבנו ליוסף
עד לא יאסף
עליו להוסיף תוספת ברכות
אז בזקנה התחיל אב בא בימים
להודיע כי זקנה הוא סוף ימים
הן מאיש תם החולי התחיל
כי אם יחלה אדם ייחת ויחיל
-----
JOSEPH'S OATH TO JACOB. PINING FOR HOME
In Genesis 48:1, Joseph is summoned to his father's deathbed where he makes him swear that he will not bury him his Egypt but rather carry him back to Canaan.
זעק תם לנחסך מלטמא ירך
הישבעה לי בחותם ירך
חלילה לך מלקבור שה בצד חמורים
כי אם באשר קנינו מאמורים
The symbolism here is unmistakable. Yannai is of the opinion that Joseph did indeed swear an oath on his circumcision that he will not bury his father "a lamb among asses". Israel is likened to a lamb among wolves and the Egyptians as the "land of asses" in other Midrashic literature.
-----
LOVE OF FATHERS TO SONS AND SONS TO FATHERS
אב אשר נפשו לך אהבה
חלה..
בעבור אהבתך אשר כלהבה
נמשך בעבותות אהבה
גוע ונטה למיתה
לכן לא התמהמה לעלות
ואת בניו עמו להעלות
מאהיבך בן הבנים
וחלה ולך קרא מכל בנים
ניחל בניו ברכה מגדולי בנים
כי בני בנים כבנים
Here the theme of paternal love is emphasized. Yannai also emphasizes the great love that Joseph had for his father (and his own two sons).
Jacob gathers his remaining strength to sit up for his beloved son. He calls on Joseph first because he is still his favorite. Joseph honors his father and brings along his sons, Manasseh and Ephraim so they too can receive paternal blessings as "grandson are considered as sons" (a concept found in other early literature and in the Talmud).
-----
PREVENTING FRATERNAL JEALOUSY
אפרים ומנשה זה וזה צמודים
שקולים זה בזה
פעמים מנשה ואפרים
פעמים אפרים ומנשה
לא זה גדול מזה
ולא זה גדול מזה
מזה תוערץ ומזה תוקדש
בסוד צבאותך הקוראים
Although in Genesis 48:1, Jacob famously reverses the order; putting his right hand on the younger Ephraim rather than the first born Manasseh (seemingly continuing a pattern that did not end well last time around), Yannai stresses that there is no inferior or superior brother; both are equal and will be great in their own right.
----
JACOB'S FINAL TESTAMENT. SOMETIMES HIDDEN MUST REMAIN HIDDEN
אותותי יום הבא
בלבך סתום ונחבא
גם מעוצם רוב חיבה
דמיוניות גיליתה לכל אב הניבא
טעמי עניניו
יה עילמתה מעיניו
כי סוד אשר היה בינך לבניו
לגלותו קרא לבניו
This reflects many early Midrashic traditions wherein Jacob intended to reveal to his children the secrets of the final redemption but upon seeing the divine presence hovering above him he demurred and offered ethical advice instead (either because he changes his mind or he experienced divinely inspired amnesia)
.
מותמם אשר תם נקרא
ניניו לפי תומן קרא
סובו ואליכם אקרא
עת אשר לאדם לא חקרה
יום מובאך מי יכלכל בואו
כי כתנור בוער הוא מובאו
נכמס באוצרך ונגנז בלבך
ולפיך מאז לא גילה לבך
יגעת בי נמתה לאיש תם
להודיע אחרית אשר מימך נחתם
כמוס וסתום גנוז וחתום
טמון וספון עמום וצפון
ליבך לפיך לא גילה
וקיצו איך לברייה נגלה
מקצת מנו גילית ליעקב
המגיד דבריו ליעקב
ונם הקבצו ושמעו בני יעקב
וישרו לב עקוב
ואודיעכם מראשית
מה יהיה באחרית
ואתה הוא המגיד אחרית מראשית
A fitting ending. Yannai lived in a Byzantine milieu where security and prosperity was hardly assured for the long term. As tempting as it would be to know the meaning of the present and the mysteries of the future, it is better for man to live in the moment and leave the mysteries to the divine.
Post-genesis, the relatively prosperous and secure future of the Israelites will undergo a radical change but it is all for an eventual greater good. Above all, there is hope and faith that whatever happens is divinely ordained.
Shabbat Shalom
שבת שלום
חזק חזק ונתחזק!

Wednesday, December 13, 2017

The Unique Sephardi-Ashkenazi Community of Timisoara (Temeshvar) in Transylvania

Timisoara in Transylvania (either Hungary or Romania depending which side you're rooting for) was one of the more intesting and unique communities of pre war Jewish Eastern Europe. Here is a list of Rabbis who served this community. As you can see there are a mix of Sephardim and Ashkenazim. At times the communities maintained separate kehillot -each one with its own respective spiritual leader. However this was not always feasible and often a sole Rabbbi (sometimes a Sephardi, at other times an Ashkenazi) served both communities.
There was a degree of intermarriage as well between the two groups, as late as the 19th century. This is very unique for Eastern Europe.

from חת"ם סופר ותלמידיו:

No automatic alt text available.

Levi Yerushalmi served both communities from 1681-1752. He was an Ashkenazi who had previously served in both the Sephardic and Ashkenazic congregations in Belgrade, Serbia. He was intimately familiar with both rites as well as fluent in Yiddish and Ladino often giving sermons in both tongues.
The minutes of several Transylvanian kehillot (for instance, Alba-Iulia or Karlsburg) were recorded in both Yiddish and Ladino, a very unique phenomenon to say the least.

מאת
תולדות יהודי טרנסליבניה (1944־1623) - משה כרמלי־וינברג  
Image may contain: text

כך רימה אלגאזי את סבא- סיפור הירושלמי המזוייף (עם צירוף תמונות מעניינות)

"כך רימה אלגאזי את סבא",  עיתון מקור ראשון 8.6.2007, מאת שאול וידר"

כך רימה אלגאזי את סבא 

אינטרס כלכלי שחבר לתמימות יהודית הביא לטלטלה בעולם התורני של טרום מלחמת העולם הראשונה. סיפור על ירושלמי מזויף ועל המדפיס התמים, סבי, שנהרג בשואה 

שאול וידר 


עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, נקבע על ידי הרבנות הראשית כיום זיכרון לכל היהודים שנרצחו בשואת יהודי אירופה. על אף העוגן שנותן יום זיכרון כללי, נדמה כי חלק לא מבוטל מצאצאי הנרצחים מנסים למצוא את היום המשוער או הקרוב ליום מיתת קרוביהם בכדי לייחד יום זיכרון פרטי, בו ייזכר הקרוב באופן אישי יותר. כך הדברים כלפי סבא-רבא שלי, הרב יעקב וידר. במהלך חודש סיוון תש"ד (1944) הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ עשרות אלפים מיהודי הונגריה לאחר מסע מייסר ברכבות משא. בין אותם יהודים היו עשרה מילדיו של ר' יעקב וידר ועוד כמה מנכדיו, וכולם נספו בזמנים שונים מיום הגעתם לגיא ההריגה. אך גורלו של הסבא-רבא עצמו היה שונה: לפי עדויות ניצולים הוא נהרג על רציף הרכבת, במסדר הראשון שנעשה עם הגעתם. הוא סירב להוריד את הכיפה מעל ראשו, וחייל גרמני שהיה לידו לא התמהמה, הכה בראשו עם קת הרובה, והוא צנח ומת.

כך סיפרו ניצולים ששבו לטמישווארה, מקום מגוריו של סבי, ר' יהודה אריה וידר, שנותר השריד היחיד למשפחה. סבי זה ניצל כיוון שהיה במחנות עבודה בחלק הרומני של טרנסילבניה. הניצולים לא ידעו לומר בוודאות באיזה יום נהרג ר' יעקב, אך להערכתם קרוב לוודאי שהיה זה מספר ימים לאחר חג השבועות תש"ד (1944). רק בבגרותי נודע לי על סיפור הירצחו של הסבא-רבא, וכשניסיתי לברר פרטים נוספים עליו שמעתי לראשונה על סיפור הדפסת הירושלמי על סדר קודשים, שיצא לאור לראשונה לפני מאה שנים. 


הסדר החמישי

ר' יעקב וידר נולד לערך בשנת תרל"ה (1875). הוא התייתם מהוריו, ומי שגידלו היה דודו, ר' מנחם מנדל וידר שהיה ידוע כ"מדפיס מסיגעט". כנער למד בעצמו את מלאכת הדפוס תוך צפייה והתבוננות מעליית הגג, כיוון שדודו סירב ללמדו אומנות זו. בשנת תרס"ה (1905) הקים בית דפוס משל עצמו בעיירה סעאיני במחוז סאטמאר, טרנסיליבניה. במהלך שנה זו הדפיס ארבעה ספרים, ביניהם הספר 'יערות דבש' לרבי יונתן אייבשיץ. העובדה החשובה לענייננו היא עבודת הדפסה מורכבת של סדר נשים של התלמוד הירושלמי, עם פירוש "חשק שלמה" למסכת יבמות. מחבר ה"חשק שלמה" הוא שלמה יהודה אלגזי ס"ט (ספרדי טהור) המכונה פרידלנדר. אותו פרידלנדר היה תלמיד חכם כישרוני ביותר, ופירושו זכה להסכמות מגדולי הרבנים במחוז סאטמאר והסביבה. מצויד בהסכמות מצוינות ומעריכות על פירושו, עבר פרידלנדר למשימה הבאה: הכנת תלמוד ירושלמי לסדר קודשים.

לפני המשך הסיפור, מספר מילות הסבר מתבקשות: בידינו מצוי כיום תלמוד ירושלמי לארבעה סדרים: זרעים, מועד, נשים ונזיקין. מקריאת הקדמת הרמב"ם לחיבורו "משנה תורה" ניתן להבין כי התלמוד הירושלמי כולל חמישה סדרים, אך הרמב"ם לא מפרט את שמותם. הרב משה מרגלית, בפירושו 'פני משה' לירושלמי, טען כי לא מצוי ירושלמי על קודשים, בעוד שחכם אחר, החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי), סבר שכנראה ישנו כזה, אך הוא נעלם מעינינו. אף בין חוקרי התלמוד נשתמרה מחלוקת זו. בספרו 'ירושלים הבנויה', מצדד ר' שלמה בובר בדעת החיד"א.

על פי דעה זו, החל פרידלנדר ללקט מארבעת התלמודים בירושלמי סוגיות העוסקות בנושאים הקרובים לסדר קודשים, ומתוך אוסף זה ביקש לזייף תלמוד ירושלמי שלם לסדר קודשים, כביכול על סמך כתב יד נדיר שנמצא בדרך מקרית ביותר על ידי אחיו בטורקיה. כתב יד זה, ממשיכה האגדה המלאכותית, הגיע למפרש ירושלמי בשם רבי יהושע בנבנישתי, וזה כתב פירוש בשם "שדה יהושע", ולפני כן התגלגל אצל אחד מאנוסי ליסבון. אחיו של פרידלנדר הצליח להגיע לכתב היד, וקיבל רשות להחזיק בו משך חצי שנה בלבד, שכן בעליו מבני משפחת ה"שדה יהושע" לא היה מוכן למוכרו בעד כל הון שבעולם. מתוך העתקה מהירה מכתב היד המקורי, שהגיעה כביכול לידיו של פרידלנדר, הוא יוציא לאור את הירושלמי על קודשים. 


קול קורא כפול

פרידלנדר ידע כי הוצאת הירושלמי תהווה עבורו מקור כלכלי רב ערך, כיוון שעולם התורה יקנה בהמוניו את האוצר הבלום, שנסתר מאות שנים מבלי שלומדי תורה הגו בו. הוא זיהה את התמימות ואת אהבת התורה שהיתה בסבא-רבא שלי, שמדי יום פקד את בית המדרש בשעה חמש, בתום עבודתו בבית הדפוס. פרידלנדר שכנע אותו כי יש בידו כתב יד נדיר לירושלמי קודשים, וכי לאחר הדפסת הירושלמי יזכו שניהם לעושר רב, דבר שיסייע לסבי רבות בפיתוחו של בית הדפוס.

במהלך שנת תרס"ו שקד פרידלנדר על הכנת התלמוד הירושלמי למסכתות חולין ובכורות מסדר קדשים. תוך כדי עבודתו פרסם "קול קורא" המודיע על מציאת כתב היד, הכנתו לדפוס, והוצאתו לאור בע"ה בשנת תרס"ז. מתברר כי הוא שלח שני סוגים של "קול קורא": הראשון נועד לרבני עיירות וערים במזרח אירופה, למעט רוסיה. בכרוז זה הופיעו המלצותיהם של ארבעה מגדולי הרבנים והאדמו"רים שבאזור סאטמר, הכותבים על החשיבות האדירה של המסמך שברשות פרידלנדר. קול קורא זה שימש גם לפנייה בבקשה לתרומה כספית, בשל ההוצאות הרבות שיש בהכנת כתב היד לדפוס.

וכך כתב הגאון מבערז'אן, הרב שלום מרדכי שבדרון, בעל שו"ת מהרש"ם: "ראיתי אור כי יהל כשמש בצהרים, הוא הירושלמי קודשים... ועלינו לברך יוצר המאורות...". והוסיף הרב יצחק לייב סופר, בנו של ה'כתב סופר': "ובוודאי, מי שאהבת התורה בוער בקרבו, יביא את הברכה היקרה הזאת אל ביתו בכסף מלא". דברים בסגנון דומה כתב בעל 'תבואות השדה', הרב אליעזר דייטש, וכן אב בית הדין של סאטמאר, הרב יהודה גרינולד.

קול קורא שני נשלח לחכמי תורה שהיו ידועים גם כאנשי מחקר במדעי היהדות, כגון רבי שלמה בובר ור' שניאור זלמן שכטר, נשיא הסמינר התיאולוגי יהודי בניו יורק. שכטר, שעסק באותה עת במיפוי והוצאה לאור של קטעים מ"הגניזה הקהירית", קיבל כרוז דומה, שהודפס ללא חוות דעת הרבנים (כך מתברר מעבודת מחקר מקיפה על כתביו של שכטר, שערך הרב ברוך אוברלנדר, רבה של קהילת חב"ד בבודפסט כיום). שכטר התלהב ממכתבו של פרידלנדר, והיה מוכן לשלוח סכום כסף נכבד תמורת קבלת כתב היד בתוך זמן מה. פרידלנדר שולח לשכטר במהלך מחציתה השניה של שנת תרס"ו עשרות מכתבים, ובהם הוא מתמקד בשני נושאים מרכזיים: האחד, תיאור הקשיים והעיכובים שיש לו בקבלת כתב היד המקורי, למרות הכסף שקיבל משכטר; השני, בקשה לסכומי כסף נוספים, זאת כיוון שהמדפיס עני מאוד ומתעכב בעבודתו. מחד הוא משמיץ את סבי, אך מאידך אין הוא נמנע במקביל לשלוח לבובר מכתבים שבהם הוא משבח את המדפיס ומבקשו לכתוב לשכטר בבקשה לתרומה כספית נוספת. מדי פעם הוא שולח לדוגמא דפי ירושלמי שכבר הוכנו בדפוס, על מנת שניתן יהיה להתרשם כי העבודה בעיצומה. 


הבית התחמם מספרים

בחורף תרס"ז יצא הכרך של מסכת חולין ובכורות עם מבוא וביאור מילים מאת רבי שלמה בובר, ופירושו של פרידלנדר "חשק שלמה", עם מבוא ובו תיאור סיפורי גדוש בפרטים על גילגולו המופלא של כתב היד שממנו הודפס ויצא לאור הכרך.

הספר, כמתבקש, עורר עניין רב בקרב לומדי התורה, וגדולי רבני אירופה רכשו אותו. מספר חודשים לאחר מכן פורסם בכתב העת 'הקדם' מאמר מאת הפרופ' המלומד בנימין זאב באכר, שטען שיש בירושלמי החדש דברים תמוהים. במקביל, רבה של רוטרדם בהולנד, הרב ד"ר דב אריה ריטר, פרסם בכתב העת "דר יזראעליט" מאמר מפורט, שבו הוא טוען מפורשות כי הירושלמי מזויף. לחיזוק דעתו הוא מקבל מכתב מהרב מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", שבו נכתב כי פרידלנדר אינו ספרדי כלל, ואף שמדבר הוא עברית הרי שכישרון יש בו לשפות. מקום לידתו הוא ביעשינקביץ שבפלך וויטעבסק, ו"ומרוסיה יצא העגל הזה". לדעה זו הצטרף גם חוקר הירושלמי מווילנא, הרב דוב ראטנר, בעל "אהבת ציון וירושלים".

כנגד חיבורו של הרב ריטר יצא בשנת תרס"ח חיבור בשם 'ענה כסיל - או על שלושה פושע ישראל". אף חיבור זה הודפס בבית הדפוס של סבי, ומגמתו תשובה גלויה כנגד הרב ריטר. מחבר הספר הוא אברהם רוזנברג, שמציג עצמו כתלמידו המובהק של פרידלנדר (בדיעבד התברר, כמובן, כי רוזנברג הוא לא אחר מאשר פרידלנדר עצמו). בכל אותה שנה הדפיס סבי רק ספר אחד: קיצור שולחן ערוך של הרב שלמה גנצפריד. כנראה שאת עיקר זמנו ייחד לעבודה על הכרך השני של הירושלמי החדש על קודשים.

במהלך אותה שנה ניתק שכטר את התקשרותו עם פרידלנדר, כנראה משום שלא זכה לראות את כתב היד שפרידלנדר הבטיח לו, במקביל לשמיעת ההדים מהפולמוס התוסס שהתרחש במזרח אירופה. בשנת תרס"ט יצא לאור מבית הדפוס של סבי חלק נוסף מן התלמוד הירושלמי לסדר קודשים, הפעם מסכתות זבחים-ערכין, ובו גם הבטחה לכרך שלישי על מסכתות נוספות. בשנה שלאחר מכן, שנת תר"ע, לא הדפיס סבי שום ספר. כנראה שבשלב זה החלה אצלו הידרדרות כלכלית, שנבעה מכך שהשקיע את כל כספו בקניית הזכויות על העתק כתב היד שפרידלנדר השתמש בו. בנוסף הצטברה התנגדות חריפה מאת רבני הונגריה לרכישת הספרים, דבר שצמצם את מכירת הספרים שהודפסו ואת האפשרות להרוויח מכך כסף.

מצבה הכלכלי של המשפחה הורע ביותר עקב פרשה זו. סבי (ר' יהודה אריה וידר) סיפר כי אחד מזיכרונות הילדות שלו הוא שבמשך כמה שנים חימום הבית בעונת החורף היה על ידי כריכות הספרים ועשרות אלפי הדפים אשר הודפסו להכנת ספרי "ירושלמי" אלו... 


למרות הבגד הלבן 

לסבא-רבא לא היתה הרבה ברירה; הסיכוי הקלוש שבדברי פרידלנדר יש אמת הוביל אותו בשנת תרע"א להתאמץ ולהדפיס ספר בודד בשם 'חרב נוקמת', שאף אותו כתב פרידלנדר, הפעם בשמו של רב לא מוכר מהעיר וינה. בספר זה הוא מתפלמס בצורה פוגעת וחסרת גבולות עם אחד מגדולי הדור ההוא, הרב מאיר פלוצקי, הידוע כבעל פירוש "כלי חמדה" על התורה, כנגד חיבורו "שאלו שלום ירושלים" אשר הוציא בשנת תר"ע.

הרב פלוצקי יוצא בחיבורו על מנת "לשרש חלק מסולף זה מתורתנו הקדושה אשר ניתנה משמים ולא תהא תורה אחרת", זאת למרות שהיה מבין ראשוני המתלהבים מהוצאתו לאור של הירושלמי, ואף ציטט ממנו בפירושו. בעל "כלי חמדה" מוכיח שמדובר במעשה רמאות באמצעות הפרכת סיפור המעשה של מציאת כתב היד.

הישועה לסבי ומשפחתו לא הגיעה אף מהספר 'חרב נוקמת', ויצירתו של פרידלנדר לא זכתה לחידוש אמינותה. אט אט הצטרפו לרב פלוצקי גדולי רבני אירופה, ביניהם הגאון הרוגצ'ובר, רבי יוסף רוזין, בעל 'משך חכמה', הרב מאיר שמחה מדווינסק, וכן האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת'. האדמו"ר מגור ביקש שיביאו לפניו את המחבר או את כתב היד, וכאשר נשלח אליו קטע ממה שנטען כי הוא כתב היד, הוכיח דרך גירוד כי מדובר בזיוף. בשנת תרע"ג יצא ספר בשם 'ציד רמייה' מאת ר' יעקב צבי ינובסקי מקייב, ובו הראה כיצד נעשתה לדעתו מלאכת ההעתקה מסדרים אחרים. יש לציין שרוב הרבנים שיצאו נגד הספר הביעו את התלהבותם ושמחתם בתחילה, בראשית גילויו של הספר בדפוס. ידוע הסיפור על החכם הצפתי הרב יעקב דוד בן זאב (הרידב"ז), שבעת קבלת הכרך הראשון של הירושלמי על קודשים לבש בגדי לבן ובירך "שהחיינו"; לאחר מספר שנים, הצטרף גם הוא לדעת הרבנים שחשבו כי מדובר בזיוף.

בספר 'קיצור תולדות החפץ חיים' מספר בנו כי אביו רכש תפילין של רבינו תם, כיוון שמאחת הסוגיות בירושלמי הנ"ל נמצאה תמיכה לשיטתו בעניין סדר הפרשיות. לאחר שהחל להתברר כי יש ספקות לגבי מקוריות הירושלמי החדש, חדל ה"חפץ חיים" ממנהגו

בספר היובל 'הפרדס' משנת תשי"א, כותב הרב יקותיאל יהודה גרינולד בזיכרונותיו שהיו לו קשרים קרובים עם פרידלנדר, ומספר שבאחת משיחותיהם התוודה פרידלנדר באוזניו כי מעולם לא מצא כתב יד לסדר קודשים של הירושלמי. "אכן אמת זייפתי", אמר לו, "ואף החיבור בשם תלמידי אברהם רוזנברג שלי הוא". פרידלנדר הודה לו ששמו אינו אלגאזי ושאינו ס"ט, וכי שמו מלידה הוא זוסיא ומקום לידתי ביעשינקביץ. בנוסף אמר לו כי קל היה לו לבצע את מלאכת הרמייה דווקא בהונגריה, כי יש בה "אנשים תמימים וישרים". 


רמייה בסדר נשים

לא אפרט כאן בנוגע לרמאויות נוספות שמצאו הרבנים והחוקרים במהלך חייו ואופיו של פרידלנדר, ואסתפק בציון שתיים עיקריות: האחת - התברר שניסה לזייף קמיע אשר ממנו רצה להוכיח כי רבי יונתן אייבשיץ האמין בשבתי צבי כמשיח; השנייה היא מתוך זיכרונות הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר): בשנת תרנ"ב (1892) רצה פרידלנדר לשאת לאישה נערה מפולטאבה, תוך שהוא מציג עצמו כד"ר וייס. כאשר אביה ניסה לברר עליו פרטים באמצעות הודעה בעיתון 'המליץ', התברר ממכתב תגובה שקיבל להודעתו כי פרידלנדר, ד"ר וייס, הותיר אישה עגונה במקום הולדתו ובני משפחת האישה מחפשים אחריו. מכתב תגובה שני שהתקבל היה בשבחו המופלא של פרידלנדר, אך רב המקום גילה על ידי השוואת כתב היד שאף את המכתב הזה כתב פרידלנדר בעצמו.

אף שסיפור המרמה מסקרן ומושך, הרי שתלמידי החכמים ולומדי התורה המרוּמים חשובים יותר. כמובן, מעייני נתונים יותר מכל לסבי הגדול והתמים, שניסה לקיים עצמו בדוחק בעקבות מעשה פרידלנדר על ידי הדפסת ספר בודד בשנים תרע"ב עד תרע"ה, אז נאלץ "לפשוט את הרגל". בית הדפוס נסגר למשך שש שנים. בשנת תרפ"ב נפתח בית הדפוס מחדש בסיוע שני הבנים, כשסבי ר' יהודה אריה נושא בעיקר עול העבודה. שלוש שנים לאחר פתיחת בית הדפוס בשנית, בשנת תרפ"ה, בית הדפוס כבר הדפיס למעלה מעשרה ספרים. במשך הזמן נהפך לבית הדפוס המוביל בטרנסילבניה. עד לשנת תש"ג (1943) הודפסו בו כמאה ועשרה ספרים. אף בשנת תש"ג עצמה הצליח סבא לעבוד, ולהדפיס את הספר "בעל שם טוב", ואת חידושיו ודרשותיו של אב בית הדין בשולגוטריאן, רבי משה בן אהרן דוד דייטש.

ידוע לי כי היה לסבי ז"ל כעס רב על פרידלנדר ומעשהו, אך לא שמעתי ממנו אמירות כנגדו. מאידך, סבי הדגיש את אמונת החכמים שהיתה לאביו, וציין שרק לאחר שנתנו רבני הסביבה את אישורם החל במלאכה - מלאכה שראה בה לא רק פרנסה, אלא מלאכת קודש למען הפצת תורה והאדרתה.

free counters